כתיבה יוצרת

נועה עציוני

נכנסתי לדירה. ישר כשדניאל התקשרה אליי בפאניקה לפי חצי שעה דהרתי לפה במכונית, 120 קמ"ש. לא עצרתי לרגע.

אני מכירה אותה. אחותי הקטנה. כל עווית בפנים שלה, כל תנועת יד,
כל כחכוח בגרון. אני יודעת על מה זה מה מעיד ועל מה היא חושבת. ועכשיו פשוט ידעתי. זאת השיחה הזאת. הרעד בקול שלה, האוקטאבות שהמשיכו לעלות בהיסטריה עד שלא היה ניתן להבין מה היא אומרתהיא יכלה באותה מידה לצייר לי את זה.

ובכל זאת, עד שלא נכנסתי לדירה, סירבתי להאמין. כי איך אפשר? איך אפשר להרשות לעצמך להאמין שתרחיש הבלהות הכי נורא שלך קרה? להאמין ולשמור על שפיות?

הדבר הראשון שראיתי היה היו העיניים. העיניים היפות האלה. העיניים שליוו אותי במחשבות בכל דקה ביום. אפורות ורכות ומסתכלות רק עלי. עיניים שהכילו אותי. ראו לתוכי.

אותן עיניים שכבר לא היו בנמצא.

השתנקתי בפחד.

לא.

לא.

הרגשתי איך רגליי כושלות ואני נופלת על הארץ. לצידו.

ארתור.

" חגית! " נשמעה לפתע קריאה מאחוריי. ידיים מיוזעות לפתו אותי בכוח. לא זעתי. מבטי נותר בשלו. " איזה מזל שאת פה חגית! " דניאל קראה בקול צרוד מדמעות. " את חייבת לעזור לי! "

רק אתמול הוא היה אצלי בבית. דיברנו בחולמנות על עתיד ורוד, מלא צחוק ושמחה.

" יריתי בו. הייתי חייבת. לא הייתה לי ברירה. "

כבר ראיתי אותנו. כל פרט בבירור. בבית שקט באיזה מושב בצפון. יושבת לי על כיסא נדנדה במרפסת, מלטפת את הבטן הנפוחה שלי בהיסח דעת, קוראת ספר. הוא חוזר מהעבודה, מתיישב לצידי ואוחז בידי בעדינות.

" חייבים לפנות אותו מכאן. עכשיו. "

הוא הבטיח לי שיעזוב אותה. כן, ממש אוטוטו. ובפעם הראשונה בחייה התינוקת הקטנה והצווחנית הזאת תדע איך זה. התחושה הזאת שאני מכירה יותר מידי טוב.

באותה שנייה זינקתי בחדות. הכעס חם ומבעבע בתוכי. היא הביטה בי בהקלה. שמחה שאני מגיבה.

" קדימה, תעזרי לי לסחוב אותו. "

העפתי לה סטירה. הסטירה הכי חזקה שהעפתי בחיים שלי. היד שלי רעדה באנרגיות רצחניות. סימן האצבעות שלי עיתר את פניה באדום חזק.

היא לא זזה. קפאה. יופי. תחושת סיפור זדוני מילאה אותי.

" את תמותי. תמותי בגיהינום, את. " לחשתי לה.

היא הפנתה את ראשה אלי לאט. המומה.

" שטן. את שטן. "

" מה יש לך? " קולה היה בשבילי זמזום באוויר. עקפתי אותה והתיישבתי לידו. הסתכלתי על הידיים שלו. לבסוף אחזתי אזרתי אומץ מהלאנודע ואחזתי בהן. באותה השנייה ממש נפלטה מפי היבבה הראשונה. ואחריה מטר. שאגות.

לא יודעת כמה זמן עבר. דקה? שעה? שבוע? הרמתי את מבטי. היא עדיין עמדה שם והסתכלה עלי. אבל מבטה השתנה. ההבנה נכחה בהן. סוףסוף.

תומר.