נדיה מאוהבת

נדיה לא ידעה כיצד זה בגרה להיות בחורה כל כך רומנטית. מאמינה באהבה ממבט ראשון. נבוכה ומסמיקה ממבטו של כל גבר אקראי ברחוב. מדמיינת כי הנה תיכף תיפול לזרועותיו, הוא יכופף אותה כזה למטה כמו בסרטים, יתכופף בעצמו עד שהשפתיים שלהם יפגשו לנשיקת אהבה אמיתית מן הלב. הם יתחתנו. יגורו בבית קטן עם גג אדום, כלב חתול ו-3 ברווזים. והיא תהיה בבית ותעשה כלים וספונג'ה ותשיר, ותחכה לצייד שלה שישוב מן הצייד ויטרוף אותה בלהט האהבה.

יתכן והמחשבה הזו על אהבה טהורה מושלמת, נטולת אינטרסים, מקורה בסרטים האלה בערבית שהייתה יושבת  ורואה בטלוויזיה בגיל 15, יחד עם האחיות שלה, מה שגרם להן לדמוע ולפעמים ממש למרר בבכי, כי היו שם המון אהבות שהתקלקלו בגלל חוסר צדק,  כי כל מיני בחורות פשוטות עניות ומשרתות התאהבו בכל מיני בחורים עשירים שההורים שלהם לא הסכימו שהם יתחתנו איתן, והמאוכזבות ישר קיבלו מחלת לב ומתו, כי לבנות יש לב חלש והגברים המאוהבים היו פשוט נוסעים לעיר אחרת כדי לשכוח, כי לבחורים ממצרים יש לב יותר חזק מאשר לבחורות ממצרים.

היא גם חשבה שהיא מאוד רומנטית כי כנראה כשנתנו לה את השם שלה, על שם דודה שלה, אחות אביה שמתה במצרים בגיל 17, יחד עם השם עברה אליה גם כל הרומנטיקה של הנדיה הזאתי, כי לפי מה שאבא סיפר לה, נדיה הייתה מאוהבת בבחור אחד שקראו לו מוסה, ויום אחד היא עמדה בחלון הבית שלהם בחארד אל יהוד (הרובע היהודי) באלכסנדריה, וראתה את המוסה הזה בתהלוכת חתונה עם כלה אחרת, והיא פרצה בבכי, החזיקה את הלב, צעקה "אי" נפלה ומתה.

נדיה לא ממש האמינה לסיפור הזה, כי אבא שלה היה מגזים בסיפורים שלו, והיא גם ראתה שזה קורה בסרטים האלה בערבית ואולי הוא לקח את זה משם, אבל היא לא אמרה לו כלום, וחשבה דווקא שזה סיפור מאוד יפה אפילו שהוא מאוד עצוב.

היא הייתה כבר בת 22, עם כמה התאהבויות עצומות, שנגמרו באותה המהירות בה היא התחילה אותם, והיא תמיד הייתה זו שהתחילה אותם.

היא בעצמה לא הבינה איך לפני שיצאה עם כל הבחורים האלה, כבר הייתה מאוהבת בהם לגמרי, אפילו חיזרה אחריהם ולא הרפתה עד שהם היו שלה, ואיך פתאום התפוגגה לה האהבה עד לכדי שעמום מוחלט ונעלמה כאילו כלום.

זה בדיוק מה שקרה לה לפני שנה, עם שי החבר האחרון שלה, שהכירה כשעבדה במשרד עורכי דין ברחוב בלוך, ושלמשפחה שלו הייתה מעדנייה ברחוב אבן גבירול, אליה הייתה הולכת לפעמים לקנות לעצמה כריך. יום אחד ראתה אותו שם, כזה יפה וגבוה, ואיך הוא שם לה מלא כרוב סגול במיונז בסנדוויץ, בכזאת נדיבות, היא חייכה אליו והרגישה שהיא ממש נמשכת אליו, ממש. התיישבה בלי הזמנה והתחילה לחקור אותו על המשפחה שלו, ומאוד התרשמה מזה שיש לו אחות שלומדת משפטים, ואח שהוא סגן אלוף בצבא. מאוד התרשמה.

יום יום הייתה מופיעה במעדנייה ומאוד אהבה את ההתנהגות שלו. שי היה ממש בחור נחמד, אבל ממש. הוא היה מחייך, דיבר יפה ללקוחות, היה מנומס ואף פעם לא התעצבן, אף פעם. נדמה כאילו כל העולם עובר לידו, והוא מרוכז רק במריחת החומוס, פריסת הנקניק, משיכת החרדל, ונדיה מאוד אהבה את הרוגע הזה שלו, כי היא הייתה בדיוק ההיפך ממנו. כל דבר עיצבן אותה וכל העולם שמסביב נכנס לתוכה ועשה לה מערבולות של מצבי רוח, כעסים וגם שמחה, אבל אצלה הכול נכנס פנימה כי נדיה לא עמדה בכניסה ובחרה מה יכנס לה לנשמה ומה לא. היא רצתה להרגיש הכול, לחוות הכול, לטרוף הכול, ובמיוחד כשהתאהבה, נפתחה לעולם במין התמסרות טוטאלית חסרת גבולות כדי שהוא וגם האהבה יכנסו לה עמוק פנימה.

אחרי שהבינה ששי ממש מעוניין בה וידעה את זה, היא בכוונה יום אחד לא הלכה למעדנייה, ולמחרת כשהגיעה, הוא הסתכל עליה במבט מצועף כזה, כמעט נפל מהכיסא, ניגש אליה קרוב, קרוב, חיבק אותה ואמר לה "התגעגעתי", והם הפכו לזוג והיא הייתה הכי מאושרת בעולם.

היא מאוד אהבה אותו ונמשכה אליו, וגם מאוד התאים לה לעבור לגור איתו, כי פעמיים בשבוע היא הלכה לחוג תיאטרון בתל אביב וגם עבדה בתל אביב, והיה לה יותר נוח לא לנסוע חזרה כל יום עד נתניה, שם התגוררה עם הוריה.

כשהייתה שוכבת במיטה הזוגית שלהם, בחדר השכור שלו בצפון תל אביב, הייתה מסתכלת עליו וחושבת שהוא גבר מושלם. היה לו גוף שרירי ועור שחום כזה ורגליים ארוכות וחטובות, וכשהוא היה מחייך את החיוכים הקטנים שלו, והיו לו רק חיוכים קטנים, מאוד נמשכה לשקט הגברי הזה שלו, כי היא לא אהבה בחורים שמדברים הרבה וצוחקים בקול רם, זה נראה לה ילדותי, והייתה מאוהבת בו עד השמיים, והיא ידעה שזה יקרה לה כבר ברגע הראשון שראתה אותו במעדנייה.

רק שיום אחד לעזאזל וזה קרה לה עם כל מי שהיא התאהבה בו, והתאמצה באובססיביות להשיג, פתאום התחשק לה כבר מישהו אחר.

את המישהו הזה ראתה פתאום באוטובוס למשל או בחנות ספרים או ברחוב, או כמו שקרה לה כשהייתה עם שי, כשראתה בוקר אחד בחצר הבניין של המשרד בו עבדה, את נדב הגנן הזה שחפר בגינה בחוץ באדמה, והתנועע עם המעדר שלו כמו רקדן והיה לו גוף שרירי שזוף ומדהים, והיא חשבה שהיא מתעלפת מרוב שהוא מקסים אותה. וישר הסתכלה על הידיים שלו, זה היה הדבר הראשון שהיא הייתה מסתכלת עליו אצל גברים, וראתה שיש לו ידיים עבות ושזופות כמו של פועל, איכר, ויותר יפות וחלקות משל שי, ידיים של איכר אמיתי.

היא כל כך אהבה איכרים, כמו אלה שהייתה רואה בנעוריה בסרטים האלה שהייתה הולכת אליהם בקולנוע "אורן" מול הבית של ההורים שלה בנתניה. איכרים חסונים ושריריים ולפעמים כשהיה להם חם, הם היו מורידים את החולצה המזיעה שלהם, כמו שהנדב הזה עשה עכשיו כשהציצה עליו מהחלון, כמו שבסרט שראתה פעם, הציצה הבת של בעל האחוזה מחלון החדר שלה למעלה, וראתה את האיכר היפה הזה איך שהוא מרים בקלות את ערימות הקש באסם, ולא הייתה מסוגלת להוריד ממנו את העיניים, ובכתה כי הוא מצא חן בעיניה אבל היא ידעה שאבא שלה הגביר בחיים, אבל בחיים לא ירשה לה להתחתן עם איכר עני. אבל זה לא היה המצב של נדיה, כי אבא שלה לא היה בעל אחוזה ולא גביר, ונדב היה כל כך קרוב, שהיא יצאה אליו והציעה לו מים קרים ואז כשהוא תקע בה את העיניים הכחולות שלו, ולקח ממנה את הכוס בידיים מלאות אדמה, היא דמיינה איך הידיים האלה מלטפות לה את הפנים ואת הגוף, ואיך הוא מנשק אותה עם השפתיים העבות והבשרניות שלו, וידעה באותו רגע שזהו, היא כבר לא אוהבת יותר את שי, היא אוהבת את נדב.

והלכה לשי כמו שהלכה לכולם, בפנים עצובות ועגומות ואמרה לו שהיא לא יודעת מה קורה לה אבל היא מרגישה שהיא רוצה להיות חופשייה, היא נחנקת. היא כנראה עוד לא בשלה ליחסים ושי לא הבין, כמו שאף אחד מהם לא הבין, למה בהתחלה היא כל כך התלהבה ממנו ורדפה אחריו, ועכשיו פתאום מתחשק לה להיות לבד.

והם כעסו ושי אפילו אמר לה שהוא לא רוצה איתה יותר שום קשר בחיים, אבל זה לא היה איכפת לה בכלל, כי היא כבר הייתה מאוהבת בנדב ורצתה לרוץ לזרועותיו.

נדב התאהב בה והם היו זוג נהדר, אבל אחרי חודשיים הוא נסע לטיול לדרום אמריקה שהוא תכנן כבר קודם ונדיה לא יכלה לקלקל לו את התוכניות. כשהם נפרדו בהתחלה היא בכתה והייתה ממש עצובה, אבל התגברה על זה מהר מאוד כי התאהבה בשכן הזה גלעד שגר מול החדר ששכרה בדירה ברחוב רש"י, והיה מחייך אליה כל פעם שהיא יצאה למרפסת, עד שהתחילה ממש לגור במרפסת, אבל גילתה שכנראה האהבה הזו לא תוכל להתממש, כי אומנם היא הייתה בטוחה שגלעד השכן הזה התאהב בה עד מעל הראש, אבל גם גילתה שהוא מעדיף בנים…

וכשהלב שלה היה ריק מאהבה והיא שוב רצתה להרגיש מאוהבת, הייתה ממציאה כל מיני אהבות מזדמנות, במכולת, באוטובוס, מדמיינת שהבחור הזה שהתנגש בה עכשיו במכולת, עשה את זה בכוונה כי הוא התאהב בה ממבט ראשון, והבחור הזה שעבר כרגע לידה ברחוב  ותקע בה מבט, בטח מסתובב עכשיו להביט אחורה, כי היא ראתה איך הוא הסתכל עליה, זה ברור שהוא התאהב בה (אבל לא הסתובבה לבדוק כדי שלא יחשוב שהיא קלה להשגה).

ובאוטובוס, הייתה מגניבה מבטים למאוהבים פוטנציאליים. מביטה כאילו דרך החלון על הנוף, כדי שיראו את הפרופיל הרומנטי שלה, את הריסים הארוכים, את המבט העמוק הזה שלה, החולמני אל אופק האהבה שתמיד ראתה מולה. בכל מקום, בכל זמן, וגם כשהאוטובוס עצר. תמיד היה לה אופק של אהבה.

משום שכל כך כמהה לאהבה, כשנפגשה עם כל מיני בחורים שהיה נדמה לה לא כל כך מושכים אותה, התעקשה בכל זאת להתאהב בהם ממבט ראשון. שכנעה את עצמה שהם עילגים מרוב התרגשות, שהם לא מבינים את ההומור שלה, כי האהבה הפתאומית הזו שלה אליהם הפכה אותם קצת למלנכוליים, כי הם חטובים ויש להם גוף שרירי ויפה, אבל פשוט החולצה והמכנסיים לא במידה, וכי הם מקסימים, שרמנטיים, חכמים, חסונים וחזקים והיא נמשכת אליהם מאוד, אבל לוקח לה זמן להודות בזה, כי היא לא בטוחה שהם רוצים אותה בגלל זה היא לא מתמסרת מיד לאהבה הזו, אבל כמו תמיד בסוף היא תגלה שהיא מתאהבת בהם.

אבל אחרי כמה פגישות כאלה לא מלהיבות בכלל, הייתה חוזרת הביתה ומרגישה את הריקנות, האכזבה. "הדיוט" הייתה אומרת, חתיכת דביל, לא אינטליגנט, חסר דמיון, גולם, מרובע, קמצן, מריח רע, טיפש. אצבעות עקומות ודוחות בידיים וברגליים. כמו תמיד ישר הסתכלה על האצבעות, ולא חשוב כמה מישהו הקסים אותה, אם האצבעות שלו לא היו ישרות, מדורגות בסדר הטבעי במדויק ונקיות. כמו של אבא שלה שבעיניה היו לו את האצבעות הכי חטובות, הכי גבריות והכי נקיות בעולם, הייתה עוזבת כבר באמצע הפגישה, מתלוננת על כאבי ראש, בטן, סחרחורת ומה לא !

עכשיו בשלוש בלילה, צעדה נדיה ברחוב רש"י לעבר החדר שלה בדירה השכורה וידעה שהיא מאוהבת. היא האמינה שיש יד מכוונת בעולם ושטעויות לא קורות סתם, הכול גורל של כוחות גדולים ונסתרים ממנה. היא האמינה בזה בכל לבה.

גם שיחת הטלפון הראשונה שרוני חייג אליה בטעות וביקש את שרית, לא קרתה סתם, אלוהים רצה שהם יכירו זה את זו. הם כנראה מיועדים זה לזה ובאמת השיחה כל כך זרמה והייתה כל כך מרגשת. הוא אמר לה שיש לה קול רדיופוני שעושה לו צמרמורת, והיא תיארה לו איך היא נראית והוא אמר לה שהוא מת על שיער קצוץ ושהיא נראית בדיוק  כמו שהוא אוהב, בדיוק הטעם שלו, וכשהוא תיאר את עצמו כחסון, שרירי וגבוה עם עיניים כחולות, היא כבר הייתה מאוהבת בו לגמרי וגם בקול העמוק הזה שלו.

כשהטלפון בדירה היה מצלצל, היא הייתה רצה כמו משוגעת להרים, שחס וחלילה לא יחשוב שהיא לא בבית וינתק. כן, היא הייתה מאוהבת בו, היא כבר חולמת עליו ומתגעגעת אליו אפילו שלא ראתה אותו אפילו פעם אחת, ועכשיו כשהייתה הולכת ברחוב, או נוסעת באוטובוס, לא שמה לב לבחורים שהתאהבו בה, כי היא כבר הייתה תפוסה.

אבל הפגישה שלהם נדחתה ונדחתה, כי רוני עבד בעבודה סודית במשרד הביטחון. כמה פעמים הם כבר קבעו אבל ברגע האחרון הוא ביטל כי הזעיקו אותו לאיזה משימה סודית חשובה שהוא לא יכול היה לגלות לה כלום עליה, והיא גם לא שאלה כי היא ידעה שבטח מאזינים לו כל הזמן כמו לכל המרגלים.

והיום זה קרה. אחרי חודש של שיחות טלפון הם נפגשו ולא יכלו להיפרד. זו הייתה פגישה שמימית, רומנטית, מוצלחת. מושלמת. הוא היה יפה בדיוק כמו שהוא תיאר את עצמו והוא בדיוק מה שהיא אוהבת גבוה, חסון ושרירי עם עיניים כחולות חודרות, והוא בן אדם אמיתי, הוא לא שיקר כמו כל הבחורים האלה שהיא הייתה פוגשת לפעמים שאמרו לה בטלפון שהם האים, אבל הם היו שעירים מדי, קירחים מדי, חסרי פרופורציות ועם אצבעות עקומות במיוחד.

הוא היה מהחכמים השקטים האלה של מדברים הרבה, עם המבט הזה של קלינט איסטווד העמוק והרגיש הזה שחודר לך ישר ללב, והיא כל כך נמשכה אליו שהם כבר התנשקו, והוא גם יודע לנשק.

חבל שהוא קיבל פתאום את ההודעה הזאת במכשיר שלו והיה צריך לרוץ לעבודה, אבל הוא אמר לה שזו משימה חשובה מאוד קריטית ממדרגה ראשונה, ושהוא מאחר ושבגלל זה הוא אפילו לא יכול ללוות אותה הביתה, והיא הבינה, וכשהם נפרדו בחוץ ליד הבר, הם התנשקו שוב והוא רץ, והיא שמעה אותו מדבר במכשיר הזה בקול רם.

היא הייתה כל כך שמחה ומרוגשת, חלצה את הכפכפים שלה והלכה יחפה. הלוואי והייתה יכולה עכשיו להתפשט לגמרי ולרוץ עירומה ברחובות ולצעוק "אני מאוהבת, יש לי אהבה, אני אוהבת את רוני, רוני שלי".

היא דילגה בקפיצות ילדותיות שמחות וכשהגיעה לפינת רחוב פרץ חיות נעצרה. היה משהו משונה על הכביש, אבל בחושך הכבד לא הצליחה לראות מה זה בדיוק, והיא חזרה אחורה והלכה לכיוון המשהו הזה ומה שהיא ראתה הכניס אותה להלם.

על הכביש עמדה אישה זקנה, סל קניות מפלסטיק לידה ועשתה תנועות של חפירה. נדיה הביטה בה מבוהלת, תיכף תעבור מכונית ותדרוס אותה והיא ניגשה אליה מיד ואמרה לה "גברת מה את עושה פה ?" והזקנה אמרה לה "אני מכתשת עשבים" ונדיה אחזה בזרועה, הרימה את הסל והובילה אותה אל המדרכה.

"איך קוראים לך ?" שאלה אותה נדיה "לובה" אמרה לה הזקנה. "ואיפה את גרה ?" שאלה "רשי" ארבע ארבע" אמרה לובה ונדיה אמרה לה "בואי אני אקח אותך הביתה, את לא יכולה לעמוד ככה באמצע הכביש, זה מסוכן מאוד" הסבירה לה והלכה איתה לבית מספר 44, זה היה שני בניינים ממנה, היא גרה במספר 40. אבל היא הייתה בטוחה שהזקנה הזאת  לא גרה שם, כי כמעט שנה שהיא גרה בדירה הזו ואף פעם לא פגשה בה, מאוד יכול להיות שהיא מהזקנות האלה שלא זוכרת איפה הן גרות והולכות לאיבוד.

כשהן עלו לבניין ברחוב רש"י 44, ראתה נדיה שהדלת בדירה מס' 2 פתוחה והזקנה באמת גרה שם, כי היא לקחה ממנה את הסל ונכנסה לדירה. ונדיה הסיטה מעט את הדלת וראתה המוני ג'וקים חומים ענקיים מתרוצצים, תבניות שנחו בהן ביצים רקובות, סרוחות וריח חריף של זוהמה וסירחון נדף מהדירה הזאת. היא לא האמינה שכאן בתוך הגועל נפש הזה, חיה לה הזקנה הזאת ורחמיה נכמרו עליה.

כשנכנסה למיטתה לא הצליחה להירדם ולמרות שהיה חמסין, סגרה את החלונות וגם את דלת המרפסת, כי היא דמיינה איך אלפי הג'וקים האלה מגיעים אליה דרך הקירות לחדר וחשה גועל ודחייה. היא דמיינה איך הם פולשים למיטתה, קפצה בבהלה, פתחה את האור, חיפשה אותם ונרגעה, ניסתה שוב לישון, שוב קפצה בבהלה ורק לפנות בוקר כשכבר הייתה מותשת לגמרי, נרדמה.

למחרת התקשרה לידידתה אלונה שגרה בבניין של הזקנה בקומה השלישית ושאלה אותה אם היא מכירה אותה, ואם מישהו מנסה לעזור לה ואלונה אמרה לה שהיא מטורללת ושאי אפשר בכלל לדבר איתה ושהיא הייתה גרה שם עם בעלה והוא מת לפני חמש שנים ומאז היא לבד.

בדרך לעבודה חשבה עליו, על רוני וגם על הזקנה. חשבה איך היא יכולה לעזור לה לפני שהיא תידרס בכביש, כי היא כנראה כבר איבדה את הראש שלה לגמרי והיא עושה שטויות.

איך שהיא הגיעה למערכת, קיבלה מרוני טלפון "אני לא יכול לדבר הרבה, אני נמצא רחוק מאוד, רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך" אמר וניתק והיא אפילו לא הספיקה להגיד לו שגם היא כבר מאוהבת בו לגמרי עד מעל לראש.

היא התקשרה למחלקת הרווחה בעירייה ודיווחה על הזקנה. היא אמרה להם שהיא כנראה סובלת מסכלרוזה ושהם צריכים לקרוא למשפחה שלה לטפל בה, ושהיא מצאה אותה בשלוש בלילה באמצע הכביש וזה מאוד מסוכן, והם הסכימו איתה.

כשהלכה לישון חלמה עליו כל הלילה. חלמה איך הם רצים על חוף הים, מסתכלים על השקיעה והוא מרים אותה כזה, כמו בסרטים ונותן לה נשיקה והרגליים שלהם נשטפות במים, והם מתגלגלים על החול מאושר ונכנסים לים והופכים לגוף אחד שלם מול השמים.

למחרת הוא לא התקשר והיא אמרה לגילה חברה שלה מהעבודה שהיא רוצה לדבר איתו כל יום כל רגע, וגם הוא רוצה אבל "הוא איש ביטחון" אמרה לה "וזה מאוד סודי ואין מה לעשות, אני חייבת להיות סבלנית, זה לא כזה פשוט להיות איש ביטחון, זה חשוב מאוד למדינה".

בערב היא קיבלה טלפון מבית חולים איכילוב "לובה אושפזה" אמרו לה "מחלקה גריאטרית א', בואי לבקר אותה". בהתחלה היא בכלל לא זכרה מי זאת לובה, אבל כשאמרו לה שהיא מרחוב רש"י 44, היא הבינה שזאת הזקנה הזו השכנה שלה, ושמחה שסוף סוף היא בידיים טובות ומטפלים בה. הטלפון שלה למחלקת הרווחה כנראה באמת עזר.

היא נסעה לבית החולים והגיעה למחלקה הגריאטרית א'. בחדר אחד לבדה, ראתה את לובה שוכבת בכותונת בית חולים ורודה עם פרחים וחשבה שזה מאוד מתאים לה. השיער הלבן המדולל שלה נאסף בסיכות סבתא אל הקודקוד, ועכשיו כשאתה אותה באור, ראתה שיש לה אלף קמטים קטנים, חרוצים כמעט בכל מקום ושהעיניים שלה כחולות, אבל גם כן זקנות ממש עם מבט עמום כזה שרואה ואולי לא רואה.

היא התיישבה לידה, ליטפה לה את הראש ונתנה לה יד. ריח רע נדף מלובה, ונדיה הייתה מאוד רגישה לריחות רעים, היא יכלה להקיא מזה. לא היה נעים לה להראות ליד לובה שהיא נחנקת, אז היא נעמדה והרימה את הראש למעלה, מעל הריח וסיפרה ללובה סיפור על מלכה יפה שגרה בארמון גדול ברוסיה, כי לובה הייתה רוסייה, ושבא איזה נסיך אחד בשם רוני ו…  היא לא הספיקה לסיים את הסיפור כי בדיוק האחות נכנסה ואמרה לה "צריך לעשות לסבתא מקלחת" ונדיה אמרה לה "היא לא סבתא שלי" והאחות אמרה "מה זה חשוב", ולקחה את לובה, ונדיה התיישבה על הכורסא ועשתה לעצמה אויר עם היד כדי להעיף את הסירחון למקום אחר, והאחות הזו שקראו לה מרים אמרה לה "בואי לעזור" ונדיה לא רצתה בכלל וגם הייתה צריכה ללכת כי אולי רוני יתקשר, אבל לא היה נעים לה להגיד לא, אז היא הלכה אחריהן וכשהגיעו למקלחת, היא נשארה בחוץ, ואז האחות הזאת מרים צעקה לה "בואי לעזור לי, מה את עומדת בחוץ ?" והיא חשבה שהיא עומדת להתעלף, כי מה המרים הזאת באמת חושבת שהיא רוצה לעזור לה לקלח את הלובה הזאת, שלפי הלכלוך עליה לא התקלחה איזה 100 שנה, והיא נדיה כבר מזמן מתאפקת לא להקיא, אבל היא לא ידעה מה לעשות, ולא רצתה גם להעליב את לובה, ונכנסה למקלחת.

היא עמדה שם כשמרים האחות הפשיטה את לובה, והכריחה את עצמה לתת לה יד ומרים ביקשה ממנה לקרצף אותה, והיא לקחה את הספוג והתחילה לשפשף אותו עליה, והיא ראתה שיוצאים ממנה גושים שחורים וחומים גדולים של לכלוך, וריח של ביצים סרוחות, רקובות עלה באפה, והיא לא יכלה יותר, אמרה למרים "אני הולכת להקיא", השליכה את הספוג רצה החוצה והלכה להקיא בשירותים.

כשחזרה לחדר של לובה, היא כבר הייתה פחות או יותר נקייה למרות שגם עכשיו הייתה קצת מלוכלכת, כי לכלוך של 100 שנה אי אפשר להוריד במקלחת אחת, ולובה שכבה במיטה והתחילה להגיד כל מיני מילים מוזרות ברוסית ולא ברוסית, מאמא וטאטא ורוזה ועוד ועוד ונדיה לא הבינה מילה אבל היא הייתה בטוחה שהיא אומרת כל מיני שמות של אנשים מהמשפחה שלה שמתו בשואה, כי היא הייתה מהזמן הזה של השואה.

כשנפרדה ממנה, הכריחה את עצמה לתת ללובה נשיקה על המצח, כדי שהיא תרגיש קצת חום ואהבה, כי את כל הזקנים מסביב באו לבקר כל מיני בני משפחה וללובה היה רק אותה.

איך שהיא הגיעה הביתה הוא התקשר. היא סיפרה לו על לובה והוא אמר לה שהיא ממש מלאכית, וששוב, הוא לא יכול לדבר איתה הרבה כי הוא נמצא במדינה סודית והיא רעדה מפחד שלא יתפסו אותו, כמו שתפסו ותלו את אלי כהן, אבל חשבה שאולי לביטחון יש כבר ניסיון אחרי אלי כהן, ובאמת מאז לא תלו שום מרגל, ובכל אופן היא לא יודעת מזה.

למחרת התקשרו אליה לעבודה מבית החולים איכילוב ומסרו לה הודעה מצערת, והיא פרצה בבכי ואמרה לגילה "הזקנה שלי מתה" וגילה אמרה לה שהיא חייבת ללכת להלוויה כי מי יודע מי ילך בכלל, אם כמו שהיא סיפרה אף אחד גם לא בא לבקר אותה בבית חולים וגילה לא הייתה צריכה להגיד לה את זה בכלל, כי נדיה התכוונה ללכת להלוויה של הזקנה שלה.

היא לא רצתה ללכת לבד אז היא התקשרה לאלונה, ואלונה הסכימה לבוא איתה ונדיה אמרה לה שזו מצווה גדולה, והנה בגלל כל המעשים הטובים שהיא עשתה עד היום אלוהים שלח לה אהבה גדולה, ואחרי מצווה כזאת שהיא תעשה, בטוח תבוא אהבה גם לה, ואלונה אמרה אמן ואמן ובעזרת השם כי היא אהבה להדליק נרות שבת, והלכה לקברי צדיקים לבקש חתן וגם למדה קבלה.

ההלוויה הייתה צריכה להתקיים בשעה אחת בצהריים, וכבר בשתים עשרה וחצי היו נדיה ואלונה בבית הקברות, ואיש חברת קדישא דתי כזה, יצא מהמשרד ושאל מי מכיר את גברת לובה אבובובה, ונדיה לא ידעה את שם המשפחה של לובה, אבל היא לא חשבה ששתי לובות נקברות באותו יום, בכל זאת זה צירוף מקרים יותר מדי גדול, למרות שהיא האמינה בצירופי מקרים, והיא הבינה שהוא מתכוון כנראה ללובה שלה והוא ביקש ממנה לבוא ולזהות אותה, והיא ביקשה מאלונה שתיכנס איתה כי זו הפעם הראשונה בחיים שלה שהיא תראה גופה, והיא פחדה שהיא תתעלף שם, אבל האמת היא שגברת אבובובה פשוט נראתה ישנה מאוד עמוק וחוץ מהסמרטוט הלבן הזה ששמו לה על הראש, היא נראתה רגילה לגמרי, כי גם ככה היא לא נראתה חיה מי יודע מה.

ואחרי שהן יצאו, הוציאו גם את גברת אבובובה על אלונקה, ואיזה עגלה כזאת הסיעה אותה לתוך מכונית שחורה של חברת קדישא, ואיש אחד גם דתי, אבל לא הדתי שהיה מקודם, ביקש מהן לעלות לאוטו, ונדיה חשבה שהיא תשב עם אלונה מקדימה, אבל מקדימה היו עוד אנשים ולא היה מקום, והוא אמר להן שישבו מאחור.

הגופה של אבובובה הייתה על רצפת האוטו שקפץ כל הדרך על עפר ואבנים, ואז גם היא קפצה ונדיה ישבה עם הרגלים למעלה, כי לא היה לה מקום להניח אותן, כי הגופה של גברת אבובובה שלא שקלה מי יודע מה, החליקה כל הזמן מצד לצד בסיבובים של האוטו, ונדיה חשבה שזה ממש לא יפה לעשות ככה לגופה של אישה, אפילו אם היא מתה זקנה, מקומטת ובודדה ואין לה הרבה אנשים בהלוויה.

כשהם הגיעו לאזור הקבורה, ראתה נדיה את הטרקטור מסיים זה עתה לחפור את הבור. היא ואלונה עמדו מול הקבר ואנשי חברת קדישא הוציאו את גברת אבובובה מהאוטו והשכיבו אותה ליד הקבר. רבי אחד התפלל וכולם אמרו אמן אמן וגם היא ואלונה והוא ביקש מכולם לבקש ממנה סליחה אם הם פגעו בה, "כל מכרייך וקרובייך ובני משפחתך, ואהובייך וכל מי שהכיר אותך בחייך" ככה הוא אמר, ונדיה ביקשה סליחה כמה פעמים כי חוץ ממנה ומאלונה לא היה שם אף אחד שיבקש ואולי מגיעות לגברת אבובובה המון סליחות מאנשים שהכירו אותה אבל הם לא יודעים עכשיו שהיא מתה, כי אם היא איבדה את הדרך לבית שלה היא בטח לא זכרה איפה הם גרים.

גברת אבובובה  הורדה לבור, ואנשי חברת קדישא כיסו אותה בחול והטרקטוריסט הזה גם בא לעזור. ונדיה ואלונה עמדו רחוק והביטו איך גברת אבובובה נעלמת לה מהעולם שנעלם גם ממנה.

והמכשיר קשר של הטרקטוריסט הזה צפצף וכשהוא דיבר נדיה זיהתה אותו מיד, אבל היא לא אמרה שום דבר לאלונה כדי שלא תחשוב שעל אף המצווה הזאת לא תהיה לה אהבה, כמו שלה כבר אין עכשיו.

היא הכירה את הקול הזה טוב מאוד. הוא התקשר אליה לפני חודש וביקש את שרית, ואז הם דיברו והוא אמר לה שיש לה קול רדיופוני, ובערב אחד התאהבה בו ומאז היא לא ראתה אותו יותר כי הוא היה עסוק בכל מיני משימות סודיות, חשובות במדינות רחוקות בעולם.

והיא הבינה שלפעמים האהבות שלה מצוצות מהאצבע, שתמיד הדמיון שלה גובר על המציאות ושמרוב שהיא מאוהבת באהבה, היא מאמינה לכל מילה שאומרים לה. ושהוא שקרן גדול, חופר קברים, ושלמדינות הרחוקות שלו יש מספרים של גושים וחלקות.

ואז היא בכתה ולאלונה גם זלגו כמה דמעות והיא אמרה "כן, אישה מסכנה".