books-484754_960_720
אני אוהבת בעלי חיים ידועה (לחמתי למענם כשהייתי עיתונאית בידיעות). אני חושבת שהם יצורים נפלאים, יפים, טובים, תמימים, חמודים, מפרגנים, תומכים. בקיצור- כל מה שהייתי רוצה שיהיה בבעל שלי.

ולכן ומשום כך, לפני 10 שנים בערך חשבתי שהגיע הזמן ששני ילדי ייהנו מבעלי חיים, אחרי שאספתי במשך 15 שנה כלבים מהרחובות וסידרתי להם בתים טובים, אחד אחד. ולא הרפיתי עד שלא וידאתי שהבעלים מאוהבים בהם וחס וחלילה לא יזרקו אותם לרחוב בנסיעה הראשונה לטורקיה.

עד כדי כך נראה לי חשוב לאהוב אותם ולא לבגוד בהם. לא לעזוב אותם, לא לקשור אותם לעץ, לא להשליך אותך מהחלון, ולא לתת לכלבות להתעבר ואחר כך להפריד את הגורים מהאימא ולזרוק אותם לפח ואותה לרחוב בהזדמנות הראשונה. אלוהים שבשמיים זה קורה, זה עלול לקרות ולכן עדיף מכל הבחינות שכלבות לא יתעברו ושבינתיים יהיו מספיק בתים לכלבים נטושים. לא צריך עוד גורים, עוד דור שנועד לאומללות, המתת חסד ועוד.

וכמה שאני אוהבת בעלי חיים, ככה אני אוהבת לקרוא. מאז שהייתי קטנה הראש שלי תמיד תקוע בתוך ספר. ככה גיליתי את ציפורים מתות בסדר, כמעיין המתגבר שהשפיע עלי מאוד בתור נערה מורדת (אלא מה?) הרמן הסה, רחל, ג'ובראן חליל ג'ובראן, יונה וולך, סילביה פלאת, ג'ימס ג'וייס, אל תיגע בזמיר,  הו הנרי ועוד ועוד, חרשתי את כולם, בכיתי עם כולם, הזדהיתי, חלמתי והפלגתי בדמיון עד אליהם. כולם היו חברי בכל רגע ומהם שאבתי כוח, עניין ונחמה. הם היו חברי הנפש שלי, כולם עלומים, דמויות מן הדמיון אבל יצורים חיים שאני נתתי להם עוד קצת חיים והרביתי להרהר בהם ממש כאילו אני אפגוש אותם למטה בחצר, והם יהיו חברי לעד.

ואהבת הכלבים שלי עמדה למבחן עוד לפני שעמדה אהבת הקריאה שלי. פעם אני זוכרת, לא חשוב איזה ספר הייתי לוקחת ליד, מפאת הקדושה של המילים, קראתי כל משפט וגם יש לומר בתיאורים הארוכים והמפותלים החזקתי מעמד בטכניקות קריאה צילומית, בחצייה מהירה של הרים, גאיות ועמקים וחילופי עונות ותיאור על עמוד שלם של עץ דובדבן בשלכת. והכול כדי שחס וחלילה לא אדלג על אף שורה, כי אני חייבת לגמוא את המרחק הזה עד לקו הסיום, כי  התחלתי במירוץ.

עד שלמדתי ויש לומר, לא מזמן שלא כל ספר מתאים לי, כמו שלא כל חברה מתאימה לי ולא כל כלב, ואת זה למדתי בדרך הקשה.

לפני 10 שנים כאמור ביקשתי לאמץ כלב, ולקחתי בפרץ של אהבה אימפולסיבית ללא תנאי גורה מעורבת של אמסטף עם עוד משהו. היא הייתה לבנה עם כתמים חומים, יפהפייה. לא עמדתי בפניה, וכאשר לקחתי אותה לא יכולתי שלא להביט בחמלה על אחיה ולקוות שימצאו כמותה בית מהר.

הבאנו את הכלבה הביתה. הילדים ישר כמובן התאהבו בה לגמרי, הם קראו לה נינה, שם מקסים. היא הייתה חמודה ויפה, אבל מה זה חזקה.

מכיוון שהיא גורה וידענו שהיא הולכת לאכול לנו את כל הבית, למחרת כאשר היא נשארה לבד שמנו אותה במרפסת וסגרנו את הדלת.

כאשר חזרנו, הייתה גורה והייתה חצי דלת. האמסטף היפה הזאת עם כוח של גורילה, נגסה ללא רחם במשקוף, חילצה את הדלת (איזה חכמה), אכלה בסלון את קו הטלפון והאינטרנט, את אלבום הבת מצווה של הבת שלי ונעל בית של הבן. אכן הספק רב.

בהתחלה נזפתי בה בקול אוהד (שלא יהיו לה בעיות נפשיות), והיה נדמה לי שאני עושה כל מה שאימא הייתה עושה כשהילדה שלה הייתה שוברת בטעות את הואזה. אבל בימים הבאים הדבר הלך ונעה קשה יותר ויותר. לאט לאט, הפך הבית לדיר של פיסות נייר, עיתונים, בדים. הילדים הלכו יחפים, נעלי הבית שלהם הפכו לערימת פליז בערימה. השולחן בסלון עמד על 3 רגליים עבות ואחת שלוטשה משיני חלב מגדרות. הכריות היו על הרצפה, תוכנן מרוט, מפוזר , ובתוך כל ערימת הניסים והנפלאות הזו, ישבה לה כלבה חוגגת, מאושרת, משמינה, חביבה וילדותית עד להחריד.

3 ימים לא ישנתי בלילות. התייעצתי עם חברים אוהבי כלבים שאמרו לי כמו שאומרים אנשים שאוהבים "סבלנות" ו"מסכנה". כן מי בדיוק המסכנה פה, את ה-5 קילו שהורדתי בכלל הדכדוך היא העלתה ברצון רב ואז גם ההישגים שלה היו עצומים יותר. הפעם היא התלבשה לנו על כורסא עתיקה והשמידה אותה ללא רחם. (לכלבה הזו הייתה משיכה לריפוד!).

בסוף בצר לי, באומללותי, על סף קריסה, אובדן עשתונות ודיכאון אמרתי לבעלי בשקט ובסוד וכמובן לא ליד הילדים שרבו כל לילה עם מי תישן נינה, שהגיע הזמן לוותר. נכון לא מתאים לי להרים ידיים, אם יש מישהו שיכול להעיד שפעם הרמתי ידיים שיקום (אף אחד לא קם, זה בטוח!), אבל כשהבטתי על חיי, וראיתי איך החמלה שלי הפכה אותי לקורבן של רגשות לא למעני ועל חשבוני החלטת שזה הזמן להתבגר.

כאשר אתה מוותר על משהו שאתה מאוד אוהב, משום שבמשקל הכדאיות, ההשתלמות, ההקרבה והרווח, זה יוצא הפסד גדול, זה הזמן להגיד טעיתי. זה לא אומר שאני לא אוהבת אותה, זה לא אומר שלא בכיתי וייללתי כשבעלי לקח אותה חזרה לאישה ממנה אימצנו אותה, זה אומר שהבנתי משהו. הבנתי שהכלבה הזאת ספציפית לא מתאימה לבית שלנו, והיא זקוקה למרחבים, לחצר ולא לכורסאות עתיקות מרופדות עם גובלן. זה הכול.

וכמו שהבנתי את זה, הבנתי עוד משהו על קריאה. כאשר אני לוקחת ספר ליד, ואני לוקחת הרבה, אחרי כמה שורות אני מבינה אם זה מעניין אותי או לא, ואם אני רוצה להמשיך לקרוא את זה ואם אני מוכנה להשקיע בזה, כי זה באמת מיוחד, או מדבר על נושא שמעניין אותי או כי זה כתוב כל כך טוב, שאי אשפר לוותר על זה.

הלוואי שכל הספרים היו ככה. מאז שלכל אחד יש אפשרות להוציא ספר, גם אנשים שאין להם סיפור, עושים סיפור מכלום. ואני לא מוכנה להיות הקורבן של הקלות הבלתי נסבלת של הוצאות הספרים, שיחד עם הוצאת ספרים מחורבנים ולא ראויים גם גורמים לכל מיני אנשים לחיות באשליות.

זרקתי כבר כמה ספרים אחרי עמוד אחד, וזה בסדר. וזה לא בגלל תיאורים מפותלים זה בגלל שזה היה פשוט כתוב מחורבן.